כמה דברים על אהבה

נועה מנהיים (לפייסבוק של נועה)

צילום: ינאי יחיאל

כמה דברים על אהבה.

ביום רביעי בערב לא הייתי בשבוע הספר אלא בחתונה של בן דוד אהוב. בניגוד לחתונה של אחותו, שהתקיימה לפני כמה חודשים, לא היה לי תפקיד (כי הביאו רב אמיתי, והכל) ולכן הייתי מספיק רגועה בכדי לשתות ולרקוד ולאכול ועשיתי את שלושתם בשפע. בשלב כלשהו, שאני לא בדיוק בטוחה מתי הוא היה (כי לשתות) כשעצרתי, מיוזעת (כי לרקוד) בשולי הרחבה ופזלתי לכיוון הקינוחים (כי לאכול) מצאתי את עצמי עומדת לצד הבעל החמוד של קרוב משפחה. שניהם הגיעו לחתונה במיוחד מניו-יורק, והיו הלומי-חום, מאושרים ומעט המומים מכל ההמולה. "זה תמיד ככה?" הוא שאל אותי, בזמן שהבטנו בחברים של החתן מרימים אותו ואת הכלה על הכתפיים, רוקדים בכוח, בשכחה, בשמחה, בפראות, רטובים ושואגים ושרים. "חתונות בארצות הברית הרבה יותר..." הוא אמר, ואני הצעתי, "אלגנטיות?" הוא צחק ואמר, "בואי נתפשר על מרוסנות." והסתכלתי שוב על הרוקדים. חברים עם כיפות ובלי, חבר על כיסא גלגלים וחבר עם תינוק במנשא, שהצליח לישון בשלווה מעוררת קנאה למרות הווליום המטורף. ובחתן והכלה, בפנים זורחות מאהבה כמעט מסנוורת. "אני מניחה שחתונות פה באמת יותר... משוחררות," אמרתי, "אבל לא. זה לא תמיד ככה." הוא הנהנן ושאל מה הוא אמר, החתן, בטקס, כשכולם השתתקו. "הוא הזכיר את אחד החברים שלהם." אמרתי. "שנהרג לפני שבועיים במלחמה." ושנינו שתקנו. לבסוף הוא שאל, "והם חוזרים לשם?" כן, אמרתי. כמה מהם חוזרים כבר מחר.

אתמול, בשבוע הספר, בעודי רוחצת בזיעה שהבהיקה מתחת לאורות הבהירים, התחילה המולה ליד הדוכן. התקרבתי בדיוק כשהבחור מצדו השני כרע על ברך אחת. באמצע היריד, באמצע השביל, לצד המון סקרנים חולפים, מול הבחורה כחולת העיניים ואדומת השיער שלידו, הוא הוציא מתוך ספר חלול שהכין במיוחד קופסה תכשיטים קטנה והציע לה להתחתן איתו. לרגע הכל היה שקט, והנשימה נעצרה והיא הנהנה והוא צעק, "היא אמרה כן!" וכולנו, מלפני ומאחורי הדוכן ומוכרים וסופרים וזרים מוחלטים התחלנו למחוא כפיים ולמחות דמעות ולהתחבק ולשיר "סימן טוב ומזל טוב יהיה לנו". ואז סחבתי אותם אל מאחורי הדוכן ומזגתי להם בירה ושתינו לחיים וביקשתי שיחזרו בשנה הבאה לספר איך היתה החתונה או להשוויץ בתינוק ושוב התחבקנו.

ושעה אחר כך, ראיתי מישהי מנסה להכניס את הספר החתום שזה עתה קיבלה לידיה מהסופר ליד הדוכן, לעטיפת נייר יפהפיה וקשורה בסרט אורגנזה חגיגי. הצעתי לה עזרה ובעודי עוטפת את הספר מחדש היא אמרה, "לא קראתי את ההקדשה," רוצה עכשיו? שאלתי אותה, לפני שאני עוטפת? "לא," היא אמרה. "אני אקרא אותה בבוקר של החתונה שלי." אמרתי מזל טוב ושאלתי מתי המאורע המשמח. "אני עוד לא יודעת." היא אמרה. "וגם לא יודעת עדיין עם מי. אבל אני מאמינה שזה יקרה, והספר הזה יישאר עטוף עד אז." סיימתי לקשור את הסרט והושטתי לה את הספר. "תקשיבי," אמרתי לה, אתמול הייתי בחתונה ולפני שעה מישהי קיבלה פה הצעת נישואים. אולי זה תיכף יקרה. אולי תוך חצי שנה את כבר תהיי בעמוד 75, יושבת לצד בריכה או אגם או חוף ים, שותה פינה קולדה בזמן שהראש של בעלך על הברכיים שלך, בירח הדבש שלכם. אולי זה תיכף יקרה. בואי נדמיין את זה עכשיו יחד." והחזקנו ידיים ודמיינו והצלחתי לרגע להריח קוקוס ורוח טרופית וקרם שיזוף ולראות את היד שלה נחה על ראש של מישהו שאולי עוד לא מכיר אותה אבל היא כבר קוראת לו.

וכשחזרתי עייפה ודביקה ורעבה הביתה לא הצלחתי לחשוב על שום דבר מלבד הקרבה של השמחה לכאב וכמה אהבה. כמה אהבה יש וכמה אהבה אנחנו צריכים. תמיד. ועכשיו. את כולה. עכשיו.