מחשבות של סופרת באוטובוס

ענת עינהר (לפייסבוק של ענת)

לפעמים יחסים עם סופר מתערערים רק במסגרת הקריאה ביצירתו, בלי לדעת עליו כמעט כמו שום דבר ביוגרפי.

התחלתי לקרוא ספר לפני שבועיים, מאת סופר בריטי בשם אלן הולינגהרסט. זכרתי שהיתה סדרה מצוינת בשם The line of beauty שעשו על פי ספר שלו בעל אותו שם (שנות שמונים, תאצ'ר, אוקספורד, הומואים ואיידס – לנצח הסמטה האהובה עליי) וששתי אליי הספר הזה, The folding star, שלפי התקציר מספר על מורה בריטי שנוסע לחיות בבלגיה בעיר פלמית קטנה ומתאהב בתלמיד שלו. עוד סמטה לא רעה.

זה התחיל נפלא: המספר בגוף ראשון חד ורב הבחנה, האנגלית מלוקקת קצת אבל הולכת בגבוהות, הדמויות שמצטופפות בזו אחר זו תחת חופת העלילה המתפתחת מסקרנות ונפיצות, והשאלה שמרחפת כמו צל מעל הסיפור: מה יקרה כשגבר בן 34, שהפקידו בידו נערים בני 17, ימעד ואפילו ימעל באמון שלהם, של ההורים שלהם, אולי שלו עצמו. אתם מכירים את התבשיל הזה. אמרתי להללי הבת שלי בת ה20 שתמליץ קשות לחבר טוב שלה, שחשבתי שזה יקלע בול לטעמו.

אלא שככל שהדפים נקפו התגלע פער מציק בין הכתיבה המלומדת והמספר האינטליגנטי והאלגנטי הנ"ל. עוד בבר הבלגי, בלילה הראשון בעיר, המורה משתמש בתמונת התלמיד הקטין שלו, שטרם פגש, כפיתיון להשגת גבר אקראי בבר. הוא מציג לו את תמונת הקטין ושואל: "נכון הוא סקסי?" ושניהם מריירים ביחד על הפרצוף החצי אפוי של הboy, בלשון הספר, מתחממים לקראת האקט המיוחל.

ואולי זה דווקא רגע ספרותי מעניין שמטיל דופי במספר הסמכותי, המודע לעצמו לכאורה. אלא שהמורה הבריטי מתגלה כחובב טווינקים חסר עכבות, מציץ להם בסאונה, נועץ בהם בבר (אגב בתלמיד השני שלו, שמתואר כשמן ואסטמתי, הוא בוחל מיד וגם נוהג בו בקשיחות מרושעת, שמתרככת רק כשהוא מנסה לדלות ממנו בכחש פרטים על התלמיד האחר, הנחשק).

והוא אכן מתאהב בתלמיד שבתמונתו הוא סרסר בבר הפיקאפ: אבל גם ההתאהבות הזאת, שמבוססת כולה על מראה העיניים, ומראה העיניים הזה איננו כן כי הוא לבוש בעור הכבש של המחנך נשוא הפנים, ההתאהבות הזאת הופכת את בית התלמיד לזירת חרמנות מבזה, כשהמורה הבריטי לוקח איתו חבר חרמן אחר ויחד הם מציצים בלילה דרך החלון של חדרו של הנער, בתקווה לראות אותו ישן כמו תינוק או טוב מזה – מאונן להנאתו בלי לדעת ששני בגירים צופים בו בפעולה.

מתישהו, אחרי קריאת חמישית מהספר, התבהר שהמספר והמחבר חד הם. לאו דווקא כי זה מה שנוהג אלן הולינגהרסט לעשות בפועל; יכול להיות שהוא מעולם לא ניצל תמימות של אף קטין ולא הציץ לו במקלחת אגב זקפה מתקתקת. אבל המעשים שבספר, המזימות של המורה, הכוונות שלו, כל אלה מוצגים כמהלכים לגיטימיים בשם האהבה והתשוקה.

היה לי רצון להמשיך לקרוא, לברר עם עצמי למה החרמנות העקבית של המורה כ"כ מרתיעה בעיניי, למה האנגלית הגבוהה הופכת מעמוד לעמוד מאוסה ומבחילה במיוחד (יצא לכם פעם לקבל הודעות פלרטטטניות מאשפים ורבליים? נכון זה קצת מגעיל?), דווקא כשהיא מתארת באנינות רבה הצצות ומניפולציות והסגות גבול של גבר לילד (משתמשת שוב במילה הזאת שחוזרת ונשנית לציון הנערים). בקיצור, להיאבק במשהו בי שחשדתי שיש בו מן הפוריטניות או משהו אחר, אולי חבוי ומסובך יותר.

אבל כמו שיקרה במנה שהגיעה אל פיך עם שערה בחובה, ככה קרה גם עם פולדינג סטאר. פיתחתי כלפי הספר סלידה אלרגית ממש, עד שברגע שהחלטתי להפסיק לקרוא בו לא יכולתי גם לסבול לראות אותו משובץ בין ספרי הקינדל האחרים שלי. דיליט פוראבר, גזרתי עליו ותמונתו פגה מהמסך. שאפתי אוויר פסגות. הנגע הוסר. שאר הספרים שלי בטוחים.

אם תכננתי קודם לקרוא כמה וכמה ספרים של הולינגהרסט, גם את התכנית הזאת מחקתי לנצח. מבחינתי הוא סופר פגום, עיוור, מוליך בכחש. ותגידי, שאלתי את הללי, כבר המלצת ל*^&#@ על הספר הזה? היא אמרה שאופס היא שכחה, וישר אמרתי לה שלא תגיד לו כלום על הספר הזה, בטח לא ממני!

וחשבתי שרק זה חסר לי, גיברת לכל דבר, לשדל עוד טווינק לדבר עברה.

[דברים אלה נכתבו באוטובוס בין עירוני]